<h1>ספר התרומות שער מ"ח חלק א'</h1>
<h2>דף קסז:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קס"ז ע"ב] מתניתין כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו [ואין כותבין שטר ללוקח כשאין המוכר עמו]. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל בפירושיו מסתברא לן דוקא היכא דהעיד העדים על עצמו שכבר קבל הדמים מן הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח כלל כדי שיהא צריך להיות מדעתו, אבל אם לא העיד על עצמו שכבר קבל הדמים מן הלוקח אין כותבין וחותמין אלא מדעת לוקח, דחיישינן שמא אינו רוצה לקבל אותה קנייה ולהרחיק את עצמו בנתינת הדמים. הלכך אם טעו העדים וכתבו שטר המכירה למוכר בלי הודאת קבול דמים ותובע אותו בדין ליתן לו את הדמים צריך הוא להביא ראיה שמדעתו היתה מכירה זו, וההיא דכותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו מסתברא לן דהאי נמי מיירי שהעיד על עצמו שכבר קבל המעות אבל לא העיד על עצמו אין העדים רשאין לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהם, ע"כ דברי הרב בפירושיו. ולפי דבריו אתה למד שאם אמר ראובן לשמעון להלוות לו מנה ואמר לו לך לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שאתה חייב לי מנה ותביא לי השטר ואלויך והלך והביא לו שטר כשר בקנין שכתב על עצמו, כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, ואח"כ אמר לו שמעון חוזרני בי ואיני מלוה אותך כלום, נראה מדבריו שדין דבר זה כך הוא דאם הודה המלוה דמדעתו נכתב השטר מתחייב הוא על המעות לתתם לידו של לוה, שכיון שהשטר כתוב וחתום או שקנה כך בפני עדים שוב אין המלוה יכול לחזור בויתורו אשר ויתר לו להלוותו מעותיו ונתחייב לו מיד מהן ואינו יכול לחזור במה שהבטיחו, ואם כפר ואמר שלא צוהו וכל מה שעשה שלא מדעתו נעשה על התובע להביא ראיה שרוצה הממון מיד המלוה ויביא ראיה שמדעתו עשה מה שעשה, ואז יתחייב המלוה להשלים לו מעותיו. ואם אין לו ראיה ישבע המלוה שמוחזק בממונו שבועת היסת שלא צוהו בכך ויפטר, שכיון שהרב ז"ל דמה דברי הלואה לדברי מקח וממכר הכא גילה דעתו שהדין אחד הוא.
ודברים אלו שפסק הרב נתקשו בעיני, דלא דמי לוה למוכר, דלגבי מוכר כיון שכתב שטר מכר מדעתו של לוקח דין הוא שלא יוכל הלוקח לחזור דהא לא סגי בקריעת השטר, כדתניא החזיר לו את השטר לא חזרה מתנתו, וכיון שקנו ממנו בקנין מדעתו של לוקח, וכדאוקימנא למשנתינו בשטרי דאקנייתא [ב"מ י"ג ע"א], דין הוא שלא יוכל לחזור בו, אבל בעסק הלואה שהלוה יכול לחזור בו ולקרוע ש"ח ולומר לו איני רוצה במעותיך איך לא יוכל המלוה לחזור בו כמו כן.
והנה שאלתי בזה [את] הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן מ"ט], תחלת כל דבר אני צריך לכתוב כי דברי הרב אינם נכונים, כי לדעתינו אע"פ שלא העידן בקבול הדמים כותבים לפי שאין הפסד ללוקח או למלוה בכך שאין השטר ראיה בחיוב נתינת הדמים (הגיע) [עד שיגיע] לידם, דכיון דכותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו אומרין לו שמא מעצמך כתבו לך, דאמרינן בגמ' [ב"ב קע"ג ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שאין מוציאין ש"ח זה על זה משום האי טעמא, הלכך אע"פ שלא העיד על עצמו בקבול דמים כותבים לו. ולא עוד אלא שמשנה זו כשלא העידן על עצמו בקבול דמים הוא, אבל אם העידן על עצמו בכל דינין חלוקין הן, שהרי משנה זו העמידוה בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי הקנאה, הא בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין משום דחיישינן דילמא כתב למכור בניסן ולא מכר עד תשרי, ואלו כשמעידן על עצמו בקבול הדמים מן הלוקח אפילו בשטרי הקנאה כותבין, דכיון שהודה מוכר לפנינו שקבל דמים ממנו ונקנה לו גופה של קרקע בכסף או בחזקה הוו להו שטרי הודאות ולא שייך בהו קנין, ואי משום אחריות שבו, הא קי"ל [ב"ב מ"א ע"ב] המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואפילו כתב למסור בניסן ולא מסר עד תשרי בדין טריף לקוחות, ולקנוניא ליכא למיחש, שהרי נכסים שלו הן מה שירצה עושה בהן מיום זה ואילך. וכללו של דבר בשטרי אקנייתא כתבינן בין במקח בין בהלואה אע"פ שלא הודה בקבול המעות, דלא נפיק מינה חורבא כלל, ובשטרי דלאו אקנייתא לא כתבינן במלוה ואפילו מנה [לו] בפנינו, שמא כתב למסור בניסן ולא מסר עד תשרי ולא משתעבדי לקוחות עד שעת מסירה, ודשטרא לא קניא ליה אלא או משעתא דמטיא לידיה דמלוה או בשעת קנין בשטרי אקנייתא, הלכך אפילו מסר מעות ללוה בפנינו אין כותבין אא"כ מלוה עמו וימסור לו מיד בפנינו בשטרי דלאו אקנייתא, ואע"פ שתמצא לקצת המחברים שאמרו אין כותבין אא"כ ראו נתינת מעות, אל תחוש להן, דשלא בעיון כתבו כן. ודברי הר"מ יפים ומדוקדקים. ועכשו נחזור לענין שאלה, דבר פשוט הוא לך שהלוקח קרקע וקנאו בשטר או בחזקה אין אחד מהן יכול לחזור בו והדמים מלוה על הלוקח. וכן במטלטלין שקנאן במשיכה והגבהה, ומשנה שלימה שנינו [ב"מ רפ"ד] הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב, מטלטלין קונין את המטבע ומטבע אינו קונה את המטלטלין, ואוקימנא [ב"מ מ"ה ע"ב] כולה בדמים ותני מחייב, ומתני' ומאי [דאיתמר] עלה כולה גמ' בהדיא שהמוכר כלי לחברו ומשך נתחייב זה ליתן לו דמים, וסוגיין בכוליה סדר נזיקין הוא ולא ניתן ליכתב. הילכך כתבו שטר למוכר מדעתו של לוקח כיון שזכה בקרקע בחליפין שזיכן לו ודאי נתחייב ליתן דמי המקח. ומעתה יש לדון במלוה שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשו אף הוא חייב ליתן לו דמים, כלומר שחייב להלוותו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודן. וכך היתה דעת הרב ז"ל ודעתא צילתא היא, ע"כ.
